Ruth Crawford, String Quartet (1931) | Inbar Shifrin
רות קרופורד, רביעיית מיתרים (1931) | ענבר שיפרין
“Music must flow. It must be a thread unwinding, a thread from no one knows just where. It must not be a problem in mathematics, writing music” (Ruth Crawford, 1930)
רות קרופורד, ילידת אוהיו, היתה מלחינה וחוקרת מוזיקה עממית אמריקאית, ונחשבת לאחת מהמלחינות האמריקאיות הבולטות במודרניזם של ראשית המאה העשרים. היא פעלה בתקופה בה הבחינו בין הלחנה ״נשית״ ל״גברית״: בזמן שהכתיבה הדיסוננטית יוחסה לכתיבה גברית (המלחין צ׳ארלס אייבס אמר באותה תקופה כי ״דיסוננס טוב הוא כמו גבר״), בחירתה של קרופורד לכתוב בסגנון מודרניסטי ורצונה להתקבל כשווה בחברה הגברית איימה על ההבניות הללו. שאיפתה לשוויון בין המינים היתה חלק מתפיסת עולם שיוויונית רחבה יותר, ובהמשך חייה הייתה מעורבת גם בכתיבת מוזיקה פוליטית סוציאליסטית.
את רביעיית המיתרים כתבה במהלך שנת 1931 בברלין במסגרת מלגת גוגנהיים (היא הייתה האישה הראשונה לקבל את המלגה הזו). כל אחד מהפרקים ברביעיה בוחן אפשרויות חדשות לארגון סיסטמטי של אלמנטים מוזיקליים. את הארגונים האלה פירשו לא אחת כדימוי למקומה של קרופורד במועדון הגברי של המודרניזם האמריקאי המוקדם. בפרק הראשון מעומתים הכינור והצ׳לו בקונטרפונקט דיסוננטי. הצ’לו מנוגד באופיו למלודיה של הכינור שנושא קו קונסוננטי יותר. הפרק השני מבוסס על רעיון רתמי שמזכיר את ריקוד הקורנט מהסוויטה הבארוקית: רצף של שש-עשריות לאורך רוב הפרק שעל בסיסו נבנה קאנון חיקויי. בפרקים אלו יצרה קרופורד שילוב בין צורות מסורתיות עם תחביר הרמוני מודרניסטי.
את הפרק השלישי תיארה קרופורד כ״הטרופוניה של דינמיקות—מעין קונטרפונקט של קרשנדו ודימינואנדו.״ הפרק נבנה בשלבים, כשכל כלי מצטרף בצליל ארוך המופיע במיקום מטרי משתנה. הפרשי הכניסות מייצרים זרם מתמשך של גלים דינמיים עולים יורדים ואלה מתהווים לכדי גל גדול של קרשנדו-דימינואנדו שבא לידי ביטוי הן בדינמיקה עצמה, הן בכמות הכלים המנגנים. כל הפרק מכוון את תשומת הלב שלנו כמאזינים לפרמטרים הדינמיים והגווניים המעצבים את מבנה הגל ואת השתנותו.
תשומת הלב לצלילים עצמם נשמרת לפרק הרביעי והאחרון. כאן גם חוזרים הדימויים: ניגוד בין שתי קבוצות, כשהכינור הראשון מוצב אל מול שאר הכלים ברביעייה לאורך כל הפרק אגב ארגון סדרתי של הצלילים. מספר הצלילים שהכינור מנגן עולה, וככל שהוא עולה, יורדים צלילים מהקבוצה שכנגדו; מצב זה עובר מתהפך בחזרה לאורך הפרק עד שהסולן והשלישייה שמולו חוזרים לתפקידיהם המקוריים. לאורך כל הפרק ההפרדה נשמרת—ככל שקול אחד מתחזק, השני נחלש וחוזר חלילה. הכינור מנסה להשתלט על הפרק באמצעות הארכת הקו המלודי שלו, אך בסופו של דבר הוא שב לצליליו הקצרים הראשוניים.
בכתביה האישיים ביטאה קרופורד תסכול וכעס על סגירת דלתות בפני נשים (לעתים באופן פיזי ולא רק מטאפורי). היא לא רצתה להבליט את היותה אישה מלחינה, ורצתה שיאפשרו לה את אותו החופש שיש לגברים. “העובדה שגברים בהמתיים, שלא מסתפקים בחופש שניתן להם, נוגסים בזה של הנשים ונוטעים בהן מעין פחד שמגביל אותן. […] עם כל הדיבורים על קידום לנשים, […] לגברים יש את מה שלנשים לעולם לא יהיה”. קל לדמיין אם כך את הפרשנויות הטוענות כי שני הקולות בפרק הרביעי מייצגים את מחאתה של קרופורד כנגד העדר שוויון מגדרי. הקול העליון הוא גבוה מבחינת הרגיסטר, חופשי, ספונטני, עצמאי ואגרסיבי פחות מהקול השני וייתכן והוא דימוי לקולה של המחברת. אותו קול מנסה להשתלט אך מוותר או נבלם בסופו של דבר. אלא שלמרות הבלימה בידי הקבוצה הגברית כביכול, הצליחה קרופורד למצב את הקבוצה הלא נשית גם כחלשה ורחוקה, גם אם באופן זמני. כל זאת, תוך שימוש בתחביר דיסוננטי שלכאורה לא הייתה אמורה לכתוב בו.
No Comments