Blog

Rebecca Saunders, Shadow, for Piano (2013) | Amir Lekach Avivi

רבקה סאונדרס, צל (2013), לפסנתר סולו | עמיר לקח אביבי

צל מכנסת בתוכה שני היבטים אסתטיים-היסטוריים: הרחבת האפשרויות המצלוליות בהלחנה לפסנתר, והניסיון להביע מוסיקלית תופעות ומושגים השאולים מעולם האמנות החזותית. את ההיבט הראשון ניתן לבחון כחלק מתהליך ממושך, שבו משפחת כלי המקלדת התפתחה והתעצבה בהדרגתיות, כאשר כל המצאה ושכלול מכני-אקוסטי היוו פוטנציאל שממתין למימוש ברעיונותיהם של מלחינים ואצבעותיהם של נגנים. ההתייצבות היחסית בעיצובו הפיזי של הפסנתר במחצית המאה התשע-עשרה לא עצרה את החיפוש אחר האפשרויות המצלוליות הגלומות בו: לאורך המאה העשרים נבחן שימוש בחלקים שונים של הפסנתר ובטכניקות נגינה חדשות, כמו נגינת אשכולות-צליל באמצעות המרפק, הזרוע או האגרוף, פריטה על מיתרים בתוך הפסנתר והמצאת הפסנתר הממותקן על ידי ג’ון קייג’. כמו יצירות אחרות לפסנתר של סאונדרס (ילידת 1967), צל מאמצת טכניקות פסנתרניות מגוונות שהתפתחו לאורכה של המאה העשרים, לרבות טכניקות חדשניות ביחסים שבין דוושות הפסנתר. ההתמקדות בדוושות הפסנתר מתכתבת עם השימוש הרב בהן ביצירותיו הפסנתרניות של פרוצ’ו בוזוני, המלחין והוירטואוז האיטלקי שתחרות הפסנתר על שמו היא זו שהזמינה את היצירה מסאונדרס. ניתן גם לזהות בצל הדהוד של המצלולים הגלומים במחזורי אטיודים שהולחנו לכלי לקראת סוף המאה העשרים, בין היתר של ג’רג’ ליגטי, פסקל דוסאפן ואונסוק צ’ין, שהפנו אף הן את תשומת הלב אל מכלול הגוונים הנוצר משילובים בין הדוושות השונות.

צל מתבססת על תנועה בין הדוושה הימנית, המאפשרת הדהוד של כלל הצלילים גם כאשר הקלידים לא לחוצים בידי הנגן, לבין הדוושה האמצעית, שלוכדת ומהדהדת רק את הצלילים שלחוצים ברגע הפעלתה. באמצעות תנועה זו מבקשת סאונדרס לנסות ולהביע “צל אקוסטי”, שיחסו לצליל, על פי המלחינה, מקביל ליחס שבין פָאטָה מוֹרְגָּנָה לבין אור. זהו המשך ליצירות קודמות שבהן בחנה סאונדרס את ההקבלות בין מוסיקה לבין אמנות חזותית, בהתמודדותה עם מושגים כמו “צבע”, “גוון”, “בהיר” ו-“כהה”. המטפורות הללו, שהיו בשימוש בהקשר המוסיקלי מאות שנים, משמשות עבור סאונדרס בסיס לחיפוש אחר הקבלות מוסיקליות-חזותיות, שלעולם יהיו מרובות ומגוונות, ללא הלימה בין התופעה האקוסטית לתופעה החזותית. בצל סאונדרס מנסחת מספר סוגים של “צללים” באמצעות מערכת היחסים בין התרחשויות צליליות שונות המתעמתות זו עם זו בסדרת פגישות קצרות, מפוסקות ברגעי שקט ארוכים. התרחשויות אלה כוללות אשכולות צליל המופקים באמצעות הקשה על טווח של קלידים לבנים או שחורים (כמו גם באמצעות המרפק), נגינה “מסורתית” על הקלידים וכן החזקה אילמת שלהם על-ידי הדוושה האמצעית, כשהשמעתם מתממשת רק כהצללה של התרחשויות מוסיקליות אחרות. בין הצללים המצויים במוסיקה ניתן למנות את היחסים שבין ההתפרצויות המוסיקליות המהירות שנעות על גבי כלל המנעד הפסנתר לבין מלודיה איטית ומצומצמת (מבחינה המנעד שלה) הבוקעת מתוך כל התפרצות ומהדהדת לאחריה, כאור שעולה מאפלה. לרבים מהעימותים המוסיקליים הללו מתלווה צל נוסף והוא ההדהוד הממושך של חלק מהצלילים באמצעות השימוש בשתי הדוושות, לחוד או ביחד. כמו ביצירותיה האחרות, נמנעת סאונדרס ממימוש יחיד של המושג החזותי בכלים מוסיקליים; במקום זאת, היא מזמינה אותנו לחוות את מגוון האפשרויות של ההקבלות המוסיקליות לתופעת הצל.