Blog

Pauline Oliveros , The Day I Disconnected The Erase Head And Forgot To Reconnect It (1966) | Tomer Damsky

פאולין אוליברוס, היום שבו ניתקתי את ראש המחיקה ושכחתי לחברו בחזרה (1966) | תומר דמסקי

יותר משני עשורים לפני שטבעה את המושג “האזנה עמוקה” וחמש שנים לפני שפרסמה את הקובץ מדיטציות סונוריות (1971) פאולין אוליברוס היתה בליבה של קהילה חדשה בסן פרנסיסקו של שנות השישים שנטלה על עצמה לכונן את החיבור הבלתי נמנע שבין אוונגרד לתרבות-נגד. כמייסדת שותפה של המרכז למוסיקת טייפים בסן פרנסיסקו יצרה אוליברוס בעשור הגורלי הזה את יצירותיה האלקטרוניות הראשונות תחת האצטלה של שילוב המוזיקה במדע, אותו מדע שהכריע את מלחמת העולם השנייה. המוזיקה, בהתאם, כונתה “נסיונית”. אך הסיפור של היצירה הזו, שהוקלטה ב-1966 אך התפרסמה לראשונה רק ב-2012 באוסף הדהודים שציין את יום הולדתה השמונים של אוליברוס, חורג מגבולות הטכנולוגי אל האנושי והפוליטי, כפי שעשוי להשתמע משמה. ועל אף שהכותרת מלמדת אותנו על התהליך הטכני שאיפשר את היצירה, היא מכילה באופן אירוני גם רמיזה עוקצנית לתקרית מהיום בו הוקלטה, ואולי אף להשלכות שהגיעו לאחר מכן—אנקדוטה על מפגש טעון ולא בלתי-צפוי עם אקט מיזוגני בשגרת המרחב (הגברי ברובו) של הסטודיו למוסיקה אלקטרונית.

לרוב תהפוך הפריבילגיה המגדרית לדיון מעיק שפונה הצידה מהמוסיקה עצמה, אלא שדווקא כאן דיון סביב האלמנטים הסונוריים של היצירה הזו מבלי לעבור דרך הכותרת ולספוג את תובנותיה, המסבירות את עצם מנגנון ההלחנה אך גם את הנסיבות שבהן היא התרחשה, ירגיש כמו סטיה מלאכותית. היצירה הוקלטה כשלמדה בסטודיו למוסיקה אלקטרונית באוניברסיטת טורונטו, שיש אומרים כי היה טכנוקרטי ומעבדתי באופיו, בהשפעת המקבילות מאירופה, בניגוד למרכז של אוליברוס וחבריה בסן פרנסיסקו (שלפי התיעוד לא נראה שחסרו להם חומרים פסיכדליים ומצב רוח טוב). אוליברוס עבדה בטורונטו בין היתר על פיתוח מנגנון הטייפ-דיליי (השהייה), והקליטה אימפרוביזציות ארוכות עם לולאות סליל מגנטי. כשמסירים את ראש המחיקה מטייפ הסלילים, לולאה כזו עוברת שוב ושוב דרך ראש ההקלטה, כפי שנרמז בכותרת, מבלי שהחומר שהוקלט על הסליל ימחק; במקום להימחק הוא נצבר, שכבות על גבי שכבות, על אותה הלולאה. מנהל האולפן, כך סיפרה אוליברוס, שכבר סימן אותה עוד לפני כן כמבצעת מעשי כשפים בתגובה לנסיונותיה עם תדרים שמחוץ לספקטרום השמיעה ונהג לכבות לה את המגברים בעצמו בזמן שעבדה, לא היה מרוצה מכך שאוליברוס שכחה לחבר בחזרה את ראש המחיקה לטייפ, אותו ראש מגנטי ״מאפס״ שהסרתו היא שאיפשרה את מנגנון צבירת השכבות.

איך כל זה נשמע? היצירה נפתחת במצלול מתכתי מתמשך, תחום במקצב הרפיטטיבי של לולאת הסליל השבה ומתנגנת מאותו המקום בטמפו קבוע. אותן חזרות מאפשרות למדוד את זמן ההשהייה (דיליי). תוך זמן קצר הצליל המתמשך מתרחב ומתעבה על רוחב הספקטרום באמצעות תדרים נוספים. חציה הראשון של היצירה הוא בעיקרו הצטברות של שכבות במרחב תוסס של תדרים גבוהים עד לכדי התפרצות גועשת של עומס וגלישות (גליסנדי) בכיוונים מנוגדים. השליש האחרון מתכנס למעין חלל פנימי עמום יותר ומלא מועקת-תדרים, אשר נפתח בחזרה למתקפת דיליי נוספת עם תדרי גל מרובע (פולס). לקראת סיום נאטם הספקטרום בשנית, כאשר הסערה המפולטרת מן הרגע הקודם ממשיכה להדהד ברקע. 

הקשר עם החלל ביצירה הזו אינו מדומיין: אורך הלולאה נקבע על ידי המרחק בין מכשירי הטייפ, מידות החדר והיחסים הפיזיים של מנגנון ההקלטה. התבניות הריתמיות, גובה-הצליל של התנודות החזרתיות , עקומות בפידבק ומהירות התגברותו מושפעים ממתיחה פיזית של הסליל בתוך החלל. אך מלבד זאת, אפקט ההדהוד הפנימי של הטייפ-דיליי יוצר אשליה של חלל-בתוך-חלל כאשר אותם התדרים היבשים ורעשי המנגנון הטכני נעטפים ברַכּוּת שלא היתה אופיינית למוסיקה האלקטרונית באותה התקופה. בניגוד לפעולות מדויקות של חיתוך, הדבקה ועריכה שאפיינו את היצירות מבוססות הטייפים של שנות החמישים והשישים יצירותיה של אוליברוס, ויצירה זו מדגימה זאת היטב, בישרו על אקספרסיביות שמשרטטת את מערכת היחסים החיה שבין הכלים הטכניים, החלל והמוסיקאית שנעה בתוכו. בביצוע המוקלט ניתן ממש להרגיש את האלתור שלה, את הפעולות והמחוות הקטנות של נגינה חיה שתוצאתן היא צבירה אינסופית, אקסטטית כמעט, של שכבות צליל.

הוידוי הקטן של אוליברוס בכותרת נשאר כמעין קריצה, שחצתה שישה עשורים כמעט ואיכשהו עדיין רלוונטית: בעצם המעשה החתרני שלה ששיבש את סדר הפעולות האולפני המקובל והרצוי, אוליברוס פתחה פתח למורשת הפילוסופית-סונורית שאפיינה את כתיבתה עד מותה בשנת 2016. אותו מרחב תוסס וסערה ספקטרלית שמאפיינים את היצירה מעלים על נס את הרגישות הקומפוזיטורית שלה אך גם את גישתה הפוליטית, הדורשת לפקוח את התודעה, להשיב את השליטה של האינדיבידואל על המוסיקה שהוא צורך ולאפשר חופש לכל אדם ויצור חי.