Blog

Klaus Lang, Hungrige Sterne, for Ensemble (2012) | Amir Shochat

קלאוס לאנג, כוכבים רעבים (2012) לקלרינט, קרן, וויולה, צ’לו וקונטרבס | אמיר שוחט

המוסיקה של קלאוס לאנג לא מנסה להביע מסר חברתי או פוליטי, לתאר רעיונות פילוסופיים או דתיים, או לעורר רגשות כלשהם. לאנג בוחר להימנע מעיסוק בתכנים שכאלה במוסיקה שלו, ולא בכדי הוא מתאר את עצמו באתר שלו כאמן “שלא אוהב מכסחות דשא ולא את ריכרד ואגנר”. ניתן לראות בכך אירוניה, או אולי דווקא ביטוי לשינויים שעברו על השדה המוזיקלי במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות, שינויים שהביאו לכך שהאופרה חתונה שנעלמה (2018) מאת לאנג בוצעה דווקא בביירוית של ואגנר, בבכורה האופראית הראשונה שהתקיימה באולם זה מאז פרסיפל.

במקום זאת, המוסיקה של לאנג מציעה למאזין הזדמנויות לחוות ולחקור צליל ומצלול בצורתם הגולמית ביותר: לא את משמעות התופעות הצליליות, אלא את התופעות הצליליות עצמן. לאנג מנתק את החומר המוסיקלי מכל הקשר אסוציאטיבי. ביצירותיו של לאנג המישורים הצליליים מרחפים, נפרשים, ולעתים גם דוממים, וכל זאת כדי שמוקד העיסוק היחיד תהיינה ההתהוויות הצליליות השונות. בטקסט שנקרא הזמן העבה והזמן הדק, שלאנג כתב ופירסם באתר שלו, הוא משווה זאת גם לאמנות של טבע דומם: האובייקט המתואר בציור הוא בסך הכל התירוץ של האמן להתמקד רק בפרטים הקטנים: בקפלים של בגדים, בעורקים של העלה, בברק של הקערה, בבשר של הפרי. הניתוק שבין צליל להקשרו, גם מזכיר קצת את המוסיקה הקונקרטית של המאה העשרים, אשר התבססה על הקלטות של צלילים מהסביבה החיצונית, שבעזרת מניפולציות של עריכת סאונד עברו הפשטה והזרה, בשביל מטרה דומה.

בסצנת המוסיקה בת זמננו האירופאית, לאנג מתבלט בין השאר בהיותו נגן עוגב בנוסף להיותו מלחין. במודע או שלא במודע, כוכבים רעבים אוצרת בתוכה תכונות אקוסטיות של עוגב: ההתייחסות שלו לצליל היא של מסה דחוסה של מנעדים, וקיים חוסר אחידות של כיוונון ברגיסטרים השונים, כפי שניתן לשמוע פעמים רבות בעוגבים גדולים. כמו כן, המצלולים עצמם אווריריים כמו של עוגב: החל מהקרן והקלרינט שמפיקים אוויר של ממש, כולל נשיפות נטולות גבהי צליל מוגדרים, וכלה בכלי הקשת שמצלולם המרקם שלהם הוא קרומי, רזה ושקוף כמעט. וכמו שקורה הרבה פעמים ברפרטואר של עוגב, אין תחושה חזקה של מקצב; לאנג אף מציין בהוראות הביצוע שאינו שואף לתיאום מדויק של הנגנים, ויתרה מזאת, שטעויות בסינכרון מתקבלות בברכה.

ועם זאת, אין כאן ניסיון חקייני להמחיז עוגב בהרכב קאמרי, וודאי שאין הכוונה לעולם הדימויים של המוסיקה הכנסייתית. בחירת הכלים בהרכב מחזקת זאת: במקום אנסמבל כלי נשיפה שקרובים באיכויותיהם למצלול העוגב, משלב לאנג גם כלי קשת, שנעדרים את המטען התודעתי הזה. הנוכחות של העוגב ביצירה מתפקדת רק כאובייקט צלילי מופשט, וכאן אנחנו חוזרים ליחס של לאנג לאובייקט: הוא לא מתייחס אל האובייקט כדבר שלם, על המשמעות או המשמעויות שנלוות לו, אלא בוחר למקד את המאזין רק בפרטים הקטנים, באופן שנועד לנטרל את המשמעויות האלה.