John Luther Adams, The Immeasurable Spaces of Tones, for Ensemble (1998-2001) | Hila Dominshtein
ג’ון לותר אדמס, המרחק הבלתי מדיד של הצלילים (2001-1998) לאנסמבל | הילה דומינשטיין
ג’ון לותר אדמס (1953), שהתגורר בפיירבנקס שבצפון אלסקה קרוב לארבעים שנים (1978-2014), חי באזור המתאפיין בניגודים משמעותיים בין מספר שעות האור למספר שעות החושך: בחודשי החורף היום הקצר ביותר נמשך כשלוש שעות וארבעים וחמש דקות, ואילו בקיץ, מספר שעות האור עומד על כתשע עשרה שעות ועשרים דקות. כפעיל סביבתי ומלחין שקשוב לנופי הצליל סביבו, המרחב, הדממה ויסודות הטבע, אדמס כותב על (ואת) המרחב הצלילי של האזור. בספרו מוזיקה של החורף (2004) מציין אדמס כי האור בקו הרוחב הצפוני מגלם בתוכו צבעים ורגשות אותם לא חווה באף מקום אחר, ולאחר תקופת שהייה ממושכת באלסקה הוא תהה אם יצליח להעביר את הצבעים והרגשות הללו באמצעות המוזיקה. כך חוברה המרחק הבלתי מדיד של הצלילים כחלק מסדרת יצירות שממחישות את הקשרן לטבע ולאור, כמו גם את נסיונו של אדמס לתרגם את הצבעים החזותיים לצבעים הצליליים יחד עם הרגשות האצורים באלה. “עסקתי במוזיקה שהולחנה במלואה משדות צבע מרחפים,” כתב.
אדמס מאתר אלמנט של נוף אור טבעי בציוריו של הצייר מארק רותקו, כאשר אלמנט הטבע בא לידי ביטוי בגבולות המטושטשים. בעת הלחנת המרחק הבלתי מדיד של הצלילים, אדמס חשב על אותם הגבולות והזכיר כי השמות “צבעים על קרקע דיאטונית” או “אור על השלג” יכולים להיות באותה המידה שמותיה של היצירה כאשר גם לאור וגם לשלג יש גבולות עמומים. בהקדמה ליצירה מוזכר בפרט ציור מס. 5 (1950) של רותקו, אדמס רואה בו “שדות של הבזקי צבע המשורטטים באמצע הקומפוזיציה עם שלושה קווים דקים”, ומבטא זאת בכתיבתו באמצעות שינויים בגווני הצליל וערימת שכבות צליל נוספות שמעבות את הגוונים אגב תנועה. כך גם ביצירה הגבולות מטושטשים והתפרים שבין מישורי הצליל השונים הולכים ונהיים עמומים. השתנות הגוון מבטאת את “שדות הצבע המרחפים” לכל אורך הקומפוזיציה תוך כדי הימנעות מתוכן מלודי מובחן. בהקדמה של היצירה, אדמס מסביר כי בתחילה הוא דמיין את היצירה כמוזיקה מונוליטית בעלת מצלול עשיר ומורכב, אולם לאחר מכן החל לשמוע אותה כהומופונית והטרופונית, ובסופו של דבר כפוליפוניה של עננים הרמוניים.
No Comments